​​​In 1911, after the Italian-Turkish war, Italy conquered the regions of Cyrenaica, Tripolitania and Fezan.
As a result, those who lived in these areas became Italian-Libyan citizens (pursuant to Decree No. 931 of June 1, 1919, No. 2401 of October 31, 1919, Law No. 1013 of June 26,1927, No. 2012 of Dicember 3, 1934).
During the period of the racial laws, with R. n. 70 of 1939, which joined the four provinces Libyan territory of the Kingdom of Italy, the Libyan Muslims received a special Italian citizenship, to the Libyan Jews has given only after the war and the control of Libya by the British military government with the Decree Legislative n. 25 of 1944 extended to Libya with the proclamation n. 123 of the British occupation forces. Thus, Italian citizenship was recognized for all those born in Libya, until it was an Italian colony.
In 1947, with the peace treaty between Italy and the allies, Italy surrendered all rights and dependence regarding properties in Africa (article 23) and declared that the Italian citizens who were in these areas would acquire full rights as citizens of a country whom territory was sold and therefore would have lost their Italian citizenship becoming citizens of the new country (Article 19), adding that the new  government would choose to preserve Italian citizenship instead of the one of the state in which the territories would be transferred. According to this Convention, the italian-lybian citizens did not automatically lose their status as "collaborators", but they maintained the status of Italian citizens whenever the Libyan authorities refused to recognize their Libyan citizenship.
With the independence of the United Kingdom of Libya in 1951 and the libian law from April 25, 1954, Libyan citizenship was recognized to those who were in the country, at least for ten years, if they were non-Jewish.
Because, as illustrated, citizens with little Italian citizenship would not lose this title except with the acquisition of Libyan citizenship, the Jews remained in their possession.
In accordance with the permanent legal orientation, with the provisions of the circular K.5.4. of march 4, 1987, it was considered that the italian-libyan Jews, inasmuch as they not acquired the citizenship of Libya, has retained Italian citizenship, has become the optimization without the limitations imposed by the Italian-Libyan citizenship, from 1 January 1948, date of birth of the Constitution, due to the principle of equality enshrined in art 3. The circular does not refer, therefore, about acquisition of Italian citizenship or the granting of Italian citizenship to these people, but to recognition, with the intent to remove any doubt that they are already Italian citizens, only to recognize this status.
In this way, with the recognition of Italian citizenship to Libyan Jews that had a small Italian citizenship, is also known the Italian citizenship of descendants, thanks to  blood transmission.

​

​​

​ב-1911, בעקבות המלחמה האיטלקית-עות'מאנית, איטליה כבשה את אזורי קירנאיקה, טריפוליטניה ופזאן. כתוצאה מכך, תושבי האזורים הללו קיבלו אזרחות איטלקית-לובית (זאת בהתאם לצו מספר 931 מיום 1 ביוני 1919, צו מספר 2401 מיום 31 באוקטובר 1919, חוק מספר 1013 מיום 26 ביוני 1927, וצו מספר 2012 מיום 3 בדצמבר 1934)

במהלך תקופת החקיקה הגזעית, עם צו מספר 70 משנת 1939, שסיפח את ארבעת המחוזות הלוביים לממלכת איטליה, ניתנה לאזרחים המוסלמים של לוב אזרחות איטלקית מיוחדת. יהודי לוב קיבלו אזרחות זו רק בסיום מלחמת העולם השנייה, כאשר לוב הייתה תחת שליטה של הממשל הצבאי הבריטי, באמצעות צו מספר 25 משנת 1944, שחל על לוב לפי הכרזה מספר 123 של הכוחות הבריטיים. כך הוכרה האזרחות האיטלקית לכל מי שנולד בלוב כאשר זו הייתה קולוניה איטלקית

ב-1947, במסגרת הסכם השלום בין איטליה לבין בעלות הברית, איטליה ויתרה על כל זכויותיה באפריקה (סעיף 23) ונקבע כי אזרחי איטליה שנמצאו בשטחים אלו יקבלו זכויות אזרח מלאות מהמדינה שתירש את השטח, ויאבדו את אזרחותם האיטלקית ברגע שיקבלו את אזרחות המדינה החדשה (סעיף 19). כמו כן, הממשלה שתירש את השטח תקבע האם תינתן לאותם תושבים אפשרות לבחור בין שמירת האזרחות האיטלקית לבין קבלת האזרחות של המדינה החדשה. בעקבות הסכם זה, האזרחים האיטלקים-לובים לא איבדו באופן אוטומטי את אזרחותם אלא נותרו אזרחים איטלקים כל עוד השלטונות הלוביים לא הכירו בהם כאזרחים לוביים

עם הכרזת העצמאות של ממלכת לוב בשנת 1951, נחקק חוק בלוב ב-25 באפריל 1954 שקבע כי אזרחות לובית תוענק לכל מי שהתגורר במדינה לפחות עשר שנים, בתנאי שאינו יהודי. לפיכך, מוסלמים ותושבים אחרים שקיבלו אזרחות לובית איבדו את אזרחותם האיטלקית בהתאם לתנאי הסכם השלום עם איטליה. לעומת זאת, היהודים בלוב לא קיבלו אזרחות לובית לפי החוק הזה, ולכן שמרו על אזרחותם האיטלקית

בהתאם לחוזר K.5.4. מיום 4 במרץ 1987, נקבע כי יהודי לוב שלא קיבלו אזרחות לובית שמרו על אזרחותם האיטלקית, אשר החל מ-1 בינואר 1948, עם כניסת החוקה האיטלקית לתוקף, הפכה לאזרחות מלאה ללא מגבלות. זאת מכוח עקרון השוויון הקבוע בסעיף 3 לחוקה. החוזר הזה הבהיר כי אין מדובר במתן אזרחות חדשה אלא בהכרה בכך שיהודי לוב כבר היו אזרחים איטלקים, והיה צורך רק לאשרר מעמד זה. כך, האזרחות האיטלקית של יהודי לוב וצאצאיהם הוכרה, והם שמרו על אזרחותם האיטלקית מכוח עקרון העברת אזרחות לפי דם

​

​

 

​

​